תמיר נבואני ז"ל - ללכת לבד ורחוק
בלילה בו ישראלים רבים חגגו (עוד סיבה למסיבה) את כניסת השנה האזרחית החדשה צעדו חיילי צוות "יונתי" (מיהונתן) באיזור פארן. כל אחד לחוד – ניווט בדד. הם לא התנשקו בחצות ובמקום כוסית משקה חריף לגמו מהמימיה. לפנות בוקר נפל תמיר נבואני ממצוק ונהרג.
נסענו, איציק ואני, ללויה בג'וליס. גדעון חיכה לנו בכפר ליד בית העם ולקח אותנו ישר למשפחה שעמדה מסביב לארון הפתוח בו שכב תמיר לבוש במדיו, כומתה אדומה לראשו, עטוף פרחים ושלווה אינסופית על פניו.
מסע הלויה יצא לדרכו. מאות רבות של אנשים, חיילים ותלמידי בית ספר ליוו את תמיר ומשפחתו לבית הקברות הצפוני של ג'וליס. בטכס הלויה לא נשמעו טענות ותלונות. 'כבוד' ו'גורל' היו המילים השכיחות שנאמרו בשקט, בעצב ובגאווה. מעט בכי היה, דרוזים בוכים בלי דמעות, בוכים בתוך תוכם.
מותו של כל חייל בתאונת אימונים הוא אסון למשפחתו וכישלון של המערכת הצבאית. צריך לבדוק היטב כיצד ניתן היה למנוע ואיך לא ייגרם שוב. יש לומר ברורות – ביחידה הכרח להתאמן בניווטי בדד שכן כשירות זו עומדת למבחן מבצעי כל הזמן והכרח לאמן חייל למה שידרש ממנו במבצע. האוייב הגדול ביותר היא הדבקות והאמביציה של הלוחמים שמגיעה עד הקוים האדומים ומעבר להם וסכנת ההרגל והשגרה של ה"מערכת" (שאחראית לקחת בחשבון גם את המרכיב הראשון).
חשבתי, תמיר נהרג כי הלך הכי רחוק שאדם צעיר יכול ללכת. לבד הלך אבל מלווה במסורת של עדה קטנה וגאה. במותו חיזק את ברית הדמים בין הדרוזים ליהודים, ברית שאנחנו מצווים להוציאה מבתי הקברות ולעשותה ברית חיים. לפעמים צריכים לוחמים ללכת לבד כדי שאנחנו נוכל ללכת יחדיו. בזכות פורצי דרך כמו תמיר נבואני ז"ל יתגשם החזון. כך חשבתי.
מי יתן ונהיה ראויים לזכרו הברוך של תמיר נבואני, הלוחם הדרוזי שבמותו ציווה לנו את החיים ביחד!
|
